בנם של אסתר ויעקב. נולד ביום כ' בתמוז תשי"ז (19.7.1957) בעיר קולומבשאר (כיום – בשאר) שבאלג'יריה.

יצחק, שכונה איציק בפי כול, גדל בקולומבשאר עד שהיה בן חמש, אז עלה עם משפחתו לארץ. הם התגוררו בנצרת עלית (כיום – נוף הגליל), שם למד בבית ספר יסודי. בתיכון למד בפנימייה במרכז הארץ.

עם סיום לימודיו בתיכון התגייס לצה"ל, שירת בגדוד 81 של חיל השריון והוצב ברמת הגולן.

את אשתו, זוהרה, הכיר בזמן השירות ובין השניים ניצתה אהבה גדולה. הם נישאו ב-7.12.1977, מיד לאחר שחרורה של זוהרה מצה"ל. את ביתם הקימו ביישוב נשר, הסמוך לחיפה, והביאו לעולם ארבעה בנים – ניסים, קובי (יעקב), ערן וברק דוד.

יצחק היה בעל ואבא נפלא, קשוב, מכיל ומפרגן. אדם חסון ומרשים, ביישן, שקט ומופנם, אוהב אדם ובעל לב רחב. "הוא היה בן אדם זהב", סיפרה זוהרה, "אין דומה לו".

בית המשפחה היה תמיד פתוח ויצחק נהנה מאוד לארח שכנים, חברים ובני משפחה. בנוסף, אהב מאוד לשמוע מוזיקה, בעיקר שירים בצרפתית שהזכירו לו את ילדותו.

לפרנסתו עבד יצחק במשך שנים ארוכות כאחראי תחזוקה בבניין "הסוכנות היהודית" בחיפה. הוא למד רבות לצורך העבודה, עשה קורסים בנגרות, חשמלאות ושרברבות וידע לתקן, לפרק ולהרכיב מחדש את כל מה שדרש טיפול.

בשעות הפנאי נהנה בעיקר ליצור בעץ. היו לו ידי זהב והוא יצר עבודות עץ רבות, בהן גם רהיטים לבית המשפחה. בנוסף, לימד את אחיו ואת אחד השכנים ליצור בעץ.

לאורך השנים, יצא יצחק פעמים רבות למילואים. בין היתר, גויס למילואים עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982, ושירת במשך מספר חודשים.

ב-1991 גויס שוב למילואים עם פרוץ מלחמת המפרץ (מבצע "סופה במדבר"), שנערכה בין קואליציית מדינות בראשות ארה"ב לבין עיראק, ובמסגרתה נורו טילים מעיראק לעבר מדינת ישראל. יצחק שירת אז בדרום הארץ ובמהלך השירות חווה טראומה קשה שהשפיעה עליו עמוקות. מאז לא חזר לעצמו ואובחן כסובל מהלם קרב.

קצת יותר מעשור לאחר מכן, במאי 2002, הלך יצחק לעולמו.

יצחק בנישו נפטר ביום ח' בסיוון תשס"ב (19.5.2002). בן ארבעים וארבע וחצי במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בנשר. הותיר אחריו אישה, ארבעה בנים, הורים, אחים ואחיות.

יצחק מונצח באנדרטה לנופלי מערכות ישראל בני העיר נשר.